יום הזיכרון לחללי פעולות האיבה: במהדורת הבוקר (שלישי) שוחח קובי פינקלר עם האנשים שפוגשים את תוצאותיו הקשות של הטרור ונחשפים למראות הקשים ביותר.

מפקד זק"א ירושלים, בנצי אוירינג סיפר על הרגעים הראשונים כשהוא מקבל את הדיווח הראשון על האסון: "35 שנה אני עוסק בזה ובכל פעם אני שואל את עצמי מה אני עוד הולך לראות שעוד לא ראיתי. לא פשוט. בפרט כשמדובר בילדים קטנים כמו בפיגוע ברמות זה אחד הדברים הקשים ביותר. אין מצב שמתרגלים לזה. אחרי פיגוע אתה מגיע הביתה שבור ורצוץ".

"בפרט בסיפור של פלאי, שהאמא באה לזהות. איך שהיא בכתה. היא אמרה שהיא מקריבה את הקרבן לקב"ה ואין לה שום טענות. רוב הפעמים ההורים השכולים הם אלה שמחזקים אותנו".

הוא נשאל האם יש מי שמסייע למתנדבים להתמודד עם הקושי: "לפעמים יש פסיכולוגים שמדברים איתנו אבל זה לא עוזר כ"כ, אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו לבד. אי אפשר לומר שחוזרים לשגרה אחרי זה".

כתבנו לענייני משטרה, בנצי לייזרוביץ, שגם מתנדב במד"א ובזק"א, שיתף: "כשאתה מקבל את הידיעה אתה יודע שהכל נעצר עכשיו כי אתה צריך לתת את הדיווחים השוטפים. ואז מתחילים הדיווחים לזרום. בתחילת אירוע אף אחד לא יודע מה ממדי האסון. עוברות דקות עד שהתמונה מתחילה להתבהר. צריך לדעת לדווח את הדברים הנכונים גם בפריצה לשידור בדקות הראשונות. כל אירוע קשה בפני עצמו, בפרט אירועים בתוך המגזר שלנו".

רב המכון לרפואה משפטית באבו כביר, הרב אשר לנדאו סיפר: "זיהוי זה אירוע מאוד לא פשוט. לשבת עם האבא והאמא והם שואלים אותך 'אתה בטוח שאנחנו צריכים להיכנס ולראות?' ואחרי זה הם כבר לא רוצים לצאת. וצריך להתקדם ללוויה ואתה צריך לתפוס פיקוד על אנשים שחרב עליהם עולמם. צריך כוחות מהקב"ה. שלא לדבר כשזה קורה ח"ו באמצע שמחות אישיות שלנו. אבל זו השליחות והקב"ה נותן את הכלים".

"אירוע מירון היה הקשה ביותר מבחינתי", שיתף: "להכנס לבית כנסת בשעה 5 בבוקר במירון ולראות 44 גופות על הרצפה. הייתי צריך לזהות שם גם אחיין שלי ולהיות אחרי זה זה שמספר את זה. הקב"ה נתן לי כוחות להתנתק מהרגש האישי".

אוירינג: "כל אירוע זה אירוע לחוד. אי אפשר לומר שאירוע זה יותר מאירוע אחר. בפרט כשיש ילדים. אין יותר קל ויותר חמור. כשאתה מגיע לזירה אתה שוכח מכל הרגשות, כשאתה חוזר הביתה ומתחיל לשחזר אתה כמעט קורס. ולא רק פיגועים, גם תאונות דרכים קטלניות. הרב לנדאו מתמודד במכון קשה מאוד לשחרר כמה שיותר מהר כל פעם. כשמגיעה משפחה לזהות זה אחד הדברים הקשים ביותר, אולי יותר גרוע מההרג עצמו".

עוד סיפר: "היה איזה ילד שנהרג בתאונה והייתי צריך להודיע להורים. אחרי שנה שנתיים ראה אותי האבא ברחוב ועבר לצד השני. הוא שלח אחרי זה אנשים ואמר שאין לו טענות עלי חלילה אלא שהוא ראה אותי וזה הזכיר לו את הכל".